מה הקשר בין הטסט לקבלת רשיון סקיפר, לבין הפלגת יום הולדת 14 לבן שלי?

כבר כמעט 9 שנים שאני סקיפרית. יצא לי להפליג כמעט בכל ההרכבים האנושיים האפשריים:
הפלגות עם חברים סקיפרים, הפלגות עם חברים שאינם סקיפרים, הפלגות עם סקיפריות בלבד, הפלגות עם זוגות, עם משפחות, ואפילו הפלגות רק עם המשפחה שלי.

בסוף השבוע האחרון, לראשונה, יצאתי לים בהרכב חדש עבורי: הפלגה שרוב המשתתפים בה היו בני נוער שהוזמנו לחגוג את יום ההולדת ה – 14 של בני. לפני שאמשיך לספר מה למדתי מההפלגה הזו, אחזור אחורה, לבסיס.

מה בעצם לומדים בקורס סקיפרים?

הלימודים מובנים ומאוד ברורים, המידע הרשמי גלוי ונגיש (בטח אקדיש לנושא פוסט בעתיד):
בקיצור נמרץ, כדי לקבל רשיון סקיפר (בשלב ראשון – משיט 30 – שמאפשר שיט חופי, מבלי להתרחק מהחוף מרחק של יותר מ – 12 מייל ימי, כלומר מבלי לצאת מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה שבשטח הים שלה מפליגים) – יש לעבור ארבעה מבחנים עיוניים של משרד התחבורה ואחריהם – יש לעבור את הטסט, המבחן המעשי.


בעוד שברור לחלוטין שהמבחנים העיוניים בוחנים ידע תיאורטי, המבחן המעשי (לפחות בעיני) – עלול להטעות במידה מסוימת בהצגת הקריטריונים הנדרשים כדי לעבור אותו. ברור לחלוטין שבמהלך הטסט, הנבחן צריך להפגין ידע ושליטה בכל תחומי הימאות הרלוונטיים. אבל מה שפחות ברור מראש (לפחות לי, לפני תחילת הלימודים) – הוא שעל הנבחן להראות גם את כישורי הפיקוד שלו, את היכולת לנהל את הצוות בזמן אמת. כלומר – חוץ מהפגנת ידע מעשי בימאות – נדרשים כישורי פיקוד, ניהול ומנהיגות.


כבר שמעתי על כאלו שנכשלו בטסט בגלל חוסר בהפגנת אסרטיביות או בגלל שהצוות לא הצליח להבין את ההוראות, ופעל באופן שונה ממה שהנבחן התכוון. למרות שהטסט שלי היה כבר לפני כמעט עשור, אני זוכרת את עצמי מזכירה לעצמי לפני שניגשתי אליו, שוב ושוב, שבניגוד לאופיי ביומיום, אם אני רוצה לעבור – אני צריכה לזכור להיות אסרטיבית וברורה.

לשמחתי עברתי טסט בפעם הראשונה, ומאז כמעט שכחתי את הצורך בכך. כל ההפלגות שלי מאז היו עם אנשי צוות מנוסים ו"ממושמעים".


ובחזרה להפלגת יום ההולדת

הפלגת יום הולדת 14


החברים והחברות של הבן שלי הם בני נוער מקסימים. באמת! בלי טיפת ציניות. ועם זאת – הם בני ובנות 14: אנרגטיים, קולניים, מתקשים לדחות סיפוקים, משתדלים להיות ממושמעים – אבל לא תמיד מצליחים (שוב – באמת! בלי ציניות).

כמובן שידעתי את כל זה לפני שהזמנתי אותם לחגוג את יום ההולדת בהפלגה. מן הסתם לא יצאתי רק איתם, הצטרפו אלינו הורה מלווה אחד וחבר סקיפר ותיק נוסף – ששימש כאיש צוות ביחד עם הבן שלי, שכבר מנוסה בעניין. בנוסף, כדי להעצים עבור חבריו את החוויה, וכדי להפוך את ההפלגה למעניינת עבורם אפילו יותר – חילקתי לכל אורך ההפלגה משימות שונות לכולם.


נער אחד עזר בהתנתקות מהרציף, שניים אחרים עזרו להרים את המפרש הראשי, שתי נערות פתחו ביחד את החלוץ. בהמשך ההפלגה נתתי לכל אחד מהם תפקידים נוספים, כולל ביצוע סיבובים, וכמובן – כל אחד בתורו היה ההגאי – החזיק את הגה בגאון!


עבור כמעט כל בני הנוער זו הייתה הפלגה ראשונה ביאכטה. מכיוון שכך – קיוויתי מאוד שהם ישארו לאורך מרבית זמן ההפלגה, שארכה 3 שעות – במצב של קשב: יותר "קליטה" ופחות "שידור בלתי פוסק". לצערי התבדיתי.

אחרי ההתלהבות הראשונית, ולמרות כל המשימות שהיטלתי עליהם (שאותן אגב הם ביצעו בשמחה) – הם חזרו מהר מאוד להתנהג "כרגיל". בכל זאת – נערים בני 14. זה השלב שבו נזכרתי בטסט. אחרי כל-כך הרבה שנים, מצאתי את עצמי פתאום מגייסת מתוכי יכולות פיקוד והרמת קול – שאני ממש לא מורגלת בהם ביומיום.


היה מאתגר.
היה כיף.
ואיזה מזל שיום הולדת יש רק פעם בשנה, ושלא חייבים לחגוג דווקא בהפלגה 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.